לילות שלמים (וקרים), ביליתם מול מקלט הרדיו שלכם, בציפיה לשמוע שוב את הפינות המטופשות של מ.שאילתא. אך לשווא. כן, חברים, מאז ירדה פינתי הקודמת ונעלמה לה בתהום הנשייה, נפער חלל עצום בשידורי הרדיו העבריים. תחנות רדיו רבות התחרו על תשומת לבי, המשא ומתן היה ארוך, אך בסופו יצאו שני הצדדים מרוצים. אני שמחה להציג את המארחים החדשים שלי: הרדיו הבינתחומי (של המרכז הבינתחומי בהרצליה), רדיו כה צעיר שהחלב טרם יבש על שפתותיו (חלב אם, כן? בשום אופן לא חלב פרה!).

טוב, די. עכשיו ברצינות. לא התחרו עליי, לא היה משא ומתן. אנחנו פה בשביל הכיף.

אז ככה: למי שהתגעגע, ובמקרה מעוניין לשמוע את קולי, אני מזמינה אתכם למעוני החדש היום, בשעה 17:40. הפינה תהיה במתכונת הרגילה. שום דבר חדש חוץ מהמנחה, השעה, והשאלה הטיפשית התורנית. כדי להתרשם משידורי התחנה, אפשר ללחוץ כאן, עכשיו. אם רוצים רק לשמוע אותי, אפשר ללחוץ כאן היום, בשעה 17:40, כאמור (זה בדיוק אותו קישור). אם לא רוצים לשמוע, לא אותי ולא את התחנה, אפשר ללחוץ כאן.

שבת שלום לכולם.

חברים יקרים,

מזה כמה חודשים אני מגישה ברדיו 99 את הפינה השבועית של שאילתא, שהייתה בעצם הגירסה הרדיופונית של פוסטים נבחרים מתוך הבלוג.

בצער רב אנו מודיעים כי (לחצו כאן, עכשיו) היום  כל זה נגמר.

[לחצו שוב על ה- play. נו, זה נחמד]

כן, רדיו 99 סוגר את שעריו. היום בשעה 11:45 אגיש את הפינה האחרונה ואתם מוזמנים להאזין.

למי שמעוניין לשמוע את קולי על בסיס קבוע (ולא בטלפון, שם אני הרבה פחות מעניינת), מוזמן לקשר אותי לתחנת הרדיו החביבה עליו. כל הצעה כזאת, שתבטיח לי פרסום רחב, חיי סלבריטאות נוצצים ותהילת עולם, תתקבל בברכה.

ופוסטים חדשים בקרוב, לא לדאוג.

מאיר שאל: למה אנחנו צוחקים כשמדגדגים אותנו, למרות שזה לא נעים?

מאיר יקר,

מי אמר שזה לא נעים?

למען האמת, המחקר המדעי בנושא דגדוגים (כן, יש כזה), מחלק את הדגדוג לשני סוגים. הראשון, המכונה קניסמזיס, הוא דגדוג קל ביותר, שבדרך כלל אינו גורם לצחוק וקרוב ביותר בהרגשה למעין גירוד. הסוג השני נקרא גרגלזיס, והוא הדגדוג שמצחיק אותנו בדרך כלל – חזק, חסר רחמים, וממוקד באזורים המועדים לפורענות (בתי השחי, צלעות, כפות רגליים).

כיום הסברה המדעית הרווחת בעניין הקשר בין צחוק לדגדוגים, הוא שהדגדוג, שהוא מגע שנמצא איפשהו על קו התפר בין נעים ללא-נעים, מייצר אצל הגוף תגובה הדומה לתגובה על איום. כאשר הגוף מרגיש מאוים, מסבירים לנו החוקרים, אחד מהאינסטינקטים שלו הוא להגיב בצחוק (כמו אבותינו הקופים, למי שבעניין דרווין).

ובכל זאת, פסיכולוג בשם קלרנס לובה (Leuba) תהה לפני יותר משבעים שנה, האם הקשר בין דגדוג לצחוק הוא תורשתי או סביבתי: האם אנחנו צוחקים באמת בגלל אינסטינקט אבולוציוני קדום, או שמא למדנו את זה מהתבוננות בהורינו, המדגדגים אותנו וצוחקים?

כמו כל פסיכולוג טוב (ע"ע פרויד), הוא החליט לעשות ניסויים בילדיו. משנולד ילדו הראשון, ב- 1933, הוא נתן לאשתו הוראה שלא לדגדג את הילד ולצחוק. לצורך כך, היו הוא ואשתו חובשים מסיכות על פניהם בזמן שהיו מדגדגים את הילד האומלל, על מנת לכסות על הבעות פנים בלתי-רצוניות בזמן הדגדוג. אך אבוי, האישה הייתה כנראה נורמלית קצת יותר מהבעל, ויום אחד היא פעלה בלי לחשוב: כשהוציאה את ילדה מהמקלחת היא דגדגה אותו בחדווה וקראה קריאות עליזות. המעידה הזאת כמעט והרסה את כל הניסוי, אך קלרנס החליט להמשיך בו בכל זאת, ולראות מה יקרה. בגיל שבעה חודשים התינוק הקטן צחק כשדגדגו אותו כאילו מעולם לא היו לו הורים פסיכיים.

אבל בזה לא נגמר העניין. כדי להיות ממש בטוח שתוצאות הניסוי לא היו מוטות לרעה כתוצאה מהמעידה החד פעמית של אשתו, הוא עשה ניסוי נוסף. בתו השנייה קיבלה גם היא דגדוגים שקטים מאחורי מסיכות, הפעם ללא צחוק ספונטני (האישה למדה את הלקח). והנה, גם היא, בגיל שבעה חודשים, הגיבה בדיוק כמו אחיה הגדול וצחקה בחדווה בכל דגדוג. לפרופסור המטורף לא נותר אלא לקבוע שמקורו של הצחוק הוא אכן פיסיולוגי והוא אינו מושפע מהסביבה.

ובפינת הידעת ש:

• "מר דגדוג" (Mr. Tickle) הוא הספר הראשון שיצא בסדרת "מר איש" (Mr. Man)
• הספר מתחיל בזה שמר דגדוג מכין לעצמו ארוחת בוקר בעודו שוכב במיטה (כי הידיים שלו כל כך ארוכות!)
• הספר מסתיים באיום חצי סמוי: יש להיזהר, כי אין לדעת איפה אורב מר דגדוג, ומתי הוא יתקוף בדגדוגים.

ואתם, ילדים, היזהרו מעצי הבאובב כמו גם מדגדוגים פתאומיים.  

Black Cat שאל: מה הסיבה למספור המוזר של הנקודות במשחק הטניס? ואם כבר אנחנו בסביבה: מדוע מכנים את האפס בטניס – love?

חתול שחור יקר, יפה שעל אף צבעך הכהה בחרת להתעניין דווקא בספורט הלבן.

מקורו של הטניס הוא במנזרים בצרפת העתיקה, בערך במאה ה- 13. מקורו של השם "טניס" הוא במילה הצרפתית "קבלו".

כידוע, הניקוד הניתן לנקודות במשחקון טניס הוא: 0, 15, 30, 40, משחק (כלומר, 60. אבל כאן פשוט מכריזים על הזכייה). ההשערה הרווחת לסיבה לכך היא שבימי הביניים בצרפת (כמו גם באירופה כולה) המספר 60 נחשב למספר עגול (כמו שנחשב 100 בימינו). כך, למשל, יש 60 דקות בשעה, ו- 60 שניות בדקה. אם נסתכל על שעון רגיל, נוכל לראות כי הוא עיגול מושלם, המחולק ל – 4 חלקים דמיוניים. מכיוון שבמשחקון טניס יש לזכות ב- 4 נקודות לפחות, חילקו את המספר 60, ממש כמו בשעון, לארבעה חלקים שווים.

רגע, רגע, אבל חלוקה לארבע פירושה: 15, 30, 45 ו – 60, לא? מאיפה צץ לנו 40? הסברה היא שהנקודה המכונה 45 הפכה ל- 40 פשוט מטעמי נוחות: לשופטים, שהכריזו על הנקודות, היה נוח יותר לקצר ולומר "ארבעים" במקום "ארבעים וחמש".

במאה ה- 16, אגב, הפך המשחק לכל כך פופולארי, שהמוני העם (רחמנא ליצלן!) שיחקו אותו ברחובות והימרו עליו בכסף. יש המייחסים את הניקוד יוצא הדופן בטניס דווקא להימורים אלה, בהם הוטלו מטבעות בני 15, 30, 40 ו – 60 סו (מטבע צרפתי עתיק).

ומה עניין האהבה (love) לספרה 0? ההשערה הרווחת ביותר מגיעה גם היא מתחום הפונטיקה וגורסת כי המילה המקורית הייתה בכלל l'oeuf, ביצה בצרפתית. האפס כונה ביצה, על שום צורתם העגולה של השניים, וכנהוג במילים צרפתיות שאיש אינו יודע איך לבטא אותן, ה- l'oeuf הפך ל- love.

[תודה ל - X  על הקישור.]

למיטיבי לכת, הנה הסבר מתחום הסטטיסטיקה וההסתברות על ההיגיון שבשיטת הניקוד בטניס. מי שמבין, שיסביר לנו בבקשה.

ואם כבר לבשנו לבן חגיגי -

חג השבועות ממשמש ובא, לצערן של הפרות, הכבשים והעיזים במשקים המתועשים. השתדלו השנה לצרוך פחות מוצרי חלב ולהתמקד יותר באספקטים הלא-פוגעניים של החג (לדוגמא, מתן תורה), או לחילופין, באספקטים המרעננים שלו (למשל, חג המים). בשל מצוקת המים, אנא השתמש במים אפורים, מותפלים, או בטפטפות.

חג (נטול גבינה וביצים) שמח!

 חברת הכבוד שאלה: למה סרטי בורקס נקראים כך?

חברת כבוד יקרה (ואהובה!), החיבור בין המאכל הבלקני במקור לבין סרטים מאיכות מאוד מסוימת, נעשה לראשונה על ידי הבמאי בעז דווידזון, מי שאחראי לנכסי צאן ברזל קולנועיים כמו: צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר, אלכס חולה אהבה ואסקימו לימון. בראיון עיתונאי הסביר דווידזון כי חשב על מערבוני הספגטי האיטלקיים בתור השראה לשם, ובחר במאכל שהיה נראה לו עממי וישראלי – בורקס.

תיאוריה נוספת לגבי מקור השם גורסת כי בעז דווידזון החליט שהבורקס מייצג ישראליות/מזרחיות, בגלל כיכובו בסרטים כמו "השוטר אזולאי" (למי שזוכר, אזולאי מביא למפקדו בורקסים מאשתו). אגב, לאחר שנים בהן קטלו המבקרים את סרטי הבורקס כסרטים נחותים ועממיים (כיאה לבורקס, מאכל עממי ולא מזין במיוחד), יצא בעז דווידזון בהצהרה כי כוונתו המקורית בביטוי הייתה להשוות את הסרטים למאכל חם, נעים וטעים. גם זה לא הצליח לשפר את מעמד הסרטים (לעומת מעמד הבורקס, שלא נפגע כלל כל השנים).

אגב, בישראל יש איסור על אפיית מאכלי בצק חלביים, מחשש לערבוב אקראי בין בשר לחלב ולהטעיית הציבור. כדי להתגבר על איסור זה, נקבעו צורות קבועות למילויים השונים של הבורקס, כאשר המשולשים ממולאים במילוי חלבי, ואילו הבורקסים המרובעים הם במילוי שהוא בחזקת פרווה.

ובונוס למתעניינים: חוץ ממערבוני ספגטי וסרטי בורקס, היו עוד כמה חיבורים קולינריים-קולנועיים. למשל, מערבוני צ'וריסו (סרטים ספרדיים), מערבוני בוריטו (מקסיקניים), מערבוני סשימי ומערבוני אטריות (יפניים).

מייטי שאלה: מה מקור הביטוי "הסקרנות הרגה את החתול?"

מקור הביטוי הלא-חינוכי הזה, המגביל את דמיונם וממשטר את סקרנותם של ילדים רבים כבר מאות שנים, הוא בסוף המאה ה- 16, במחזה Every Man in his Humour של המחזאי האנגלי בן ג'ונסון. המחזה, שהועלה בשנת 1698, הזכיר דווקא דאגה, ולא סקרנות, כסיבת המוות של חתולים. רק בתחילת המאה ה- 20, בסיפור קצר של או הנרי משנת 1909 Schools and Schools, קיבל הביטוי את הגירסא המוכרת לנו היום. וכך כתב הנרי: Curiosity can do more things than kill a cat.

שבע שנים לאחר מכן, ב- 1916, קיבל הביטוי תפוצה רחבה כאשר לראשונה נעשה בו שימוש ככותרת לידיעה בוושינגטון פוסט "הסקרנות הרגה את החתול" (ונחסוך מכם את הסיפור המלא על שחורי החתול, מכיוון שמדיניות המערכת היא לא לספר סיפורים עצובים על חתולים מתים.).

מאז ועד היום הפך הביטוי לנפוץ ופופולארי, שימש כשמה של להקה בריטית, ככותרת לסרט סיני, ובשנת 1937 היה לשיר הנושא מתוך סרט מצויר קצר בשם Peeping Penguins, שעוסק דווקא בפינגוונים [דקה 2:30, אמא-פינגווין שרה את השיר לילדים הסוררים. מומלץ לראות - חמוד להפליא!].

רגע, אבל למה בכלל חתולים? למה לא "הסקרנות הרגה את התנין" או "הסקרנות הרגה את הנמלה"? הסיבה היא, כמובן, המוניטין שיצאו לחתולים, כאילו יש להם תשע נשמות ונורא קשה להרוג אותם. אז יש לי חדשות בשבילכם. חתולים הם חיה פגיעה יותר ממה שחושבים, והסכנות האורבות לה במרחב העירוני האכזר הן רבות: גלגלי מכונית, רעב, הרעלות, פסיכופטיים שחושבים שהם כת השטן או מתיחות באינטרנט, ובימים חמים כמו היום, גם סכנת התייבשות מרחפת מעל לראשם.

אנא, שימו קערה עם מים (סתם משהו פושטי. קופסת קוטג' ריקה) לחתול הרחוב הקרוב לביתכם. העולם, היקום, הקארמה (ובעיקר החתול) יודו לכם.

הקורא מ.הורהר שאל: מה קורה לבלוני ההליום שעפים לאוויר?

מ.הורהר יקר,

התשובה הקצרה היא: מתפוצצים.

התשובה הבינונית היא: הם שואפים לאיזון.

התשובה הארוכה היא: לחץ האוויר (או הלחץ האטמוספירי) הוא הלחץ (הכוח) שמפעיל האוויר. בעצם, זהו משקל האוויר שנמשך למטה (כמו כולנו) על ידי כוח המשיכה. במקומות נמוכים משקל האוויר גדול יותר (כי כמות האוויר היא יותר גדולה), ולחץ האוויר יהיה גדול יותר. במקומות גבוהים לחץ האוויר יהיה נמוך יותר.

עד כאן לגבי לחץ האוויר מחוץ לבלון. בתוך הבלון יש גם כן לחץ – הלחץ הקבוע של גז ההליום, שהוא גבוה יותר מהלחץ בחוץ. ככל שהבלון עולה מעלה, לחץ האוויר (בחוץ) יורד (כמו שלמדתם, תלמידים, בפיסקה הראשונה), וההפרשים בין הלחץ שבתוך הבלון לבין הלחץ שבחוץ הולכים וגדלים.

בטבע יש שאיפה לאיזון, כך שיש אי נוחות מסוימת בכל מה שנוגע להבדלים הולכים וגדלים. כדי לגשר על ההבדלים האלה, הגז שבתוך הבלון שואף להתאחד עם האוויר שמחוץ לבלון. תמיד. בניסיונו לפרוץ החוצה הוא לוחץ על דפנות הבלון (לכן הבלון נפוח!). החומר שממנו עשוי הבלון מחזיק מעמד יפה כאשר הוא קשור לחוט שנמצא ביד של ילדה. כאשר היא תשחרר את החוט והבלון יעלה, הפרש הלחצים יגדל מהר מאוד, דפנות הבלון לא יעמדו בלחץ והוא, כאמור, יתפוצץ.

זה מה שקרה, למשל, לבלון של אלון. זוכרים, ילדים, באיזה צבע הוא היה?

והנה ניתוח אלטרנטיבי (ומרחיק לכת) של סיפור הילדים הקלאסי של מרים רות, "מעשה בחמישה בלונים".

לוסי ומאיה מרדיו 99fm תהו לגבי מקור מנהג השקת כוסות היין. כמה ימים אחר כך קרה מאורע היסטורי: אמא של מ.שאילתא שאלה גם היא שאלה בבלוג: מדוע מברכים "לחיים" בהרמת כוסית?
לרגל חג הפסח הבא עלינו לטובה (די, אל תחמיצו פנים. ההגדה לא כל כך ארוכה, ויש אביב מסביב!), החליטה מערכת שאילתא לאחד את שתי השאלות יחד ולכתוב פוסט חג חגיגי.

ובכן, כמו שאמרו כבר רפאל, שחר, ובת-שבע, נהוג לחשוב שמנהג השקת הכוסות הגיע מימי קדם, בהם אחד התחביבים המרכזיים של המנהיגים היה להרעיל אחד את השני (ע"ע "אני קלאודיוס"). בעת השקת הכוסות בחוזקה (אז הן לא היו עשויות מזכוכית, אלא מחרס, אבן או עץ), היה היין בכוסות נשפך ומתערבב, וזו הייתה מעין מחוות אמון הדדי וביטוח נגד הרעלות.

סיפור יפה, הא? רק חבל שהוא לא נכון. למנהג השקת הכוסות יש כמה הסברים, אף אחד מהם לא כולל רעל בשום צורה. לעומת זאת, לכל ההסברים הללו יש נטייה להיות דידקטיים וסמליים, דבר לא חביב במיוחד. טוב, נו, הנה הם:

1. בשתיית יין משתתפים כל החושים: ריח, טעם, ראייה, מישוש. ולמי לא נשאר? נכון, לשמיעה. בשביל זה משיקים ושומעים 'קלינג!'
2. השקת הכוסות, כאשר נעשית בקבוצה, מאחדת את כל המשיקים לנקודה אחת מרכזית, מה שמבטיח את התגשמות האיחול המרכזי של הרמת הכוסית (למשל, לחיים. ועל כך בהמשך)
3. שוב, האיחוד של הכוסות יחד הוא מעין איחוד של היין עצמו (כזכור, הפרדנו את היין באכזריות מעצמו כאשר פיצלנו אותו ומזגנו לכוסות שונות).

אמרתי לכם שההסברים לא משהו? אני בעד להישאר עם אגדת היין והרעל. הרבה יותר מגניב, גם אם לחלוטין לא נכון היסטורית (מכל מיני סיבות שהעיקרית שבהן היא שבימי הזוהר של ההרעלות, לא נהגו כלל לשתות יין מכוסות נפרדות, אלא מכלי אחד).

ועכשיו לעניין הברכה. באנגלית פעולה זו מכונה toast, וזאת על שום הטוסט המתובל שהיה צף בתוך היין שבכד המשותף ממנו שתו כולם. אגב, המארח המכובד היה זה שאכל את פיסת הלחם הזאת לבסוף.

הברכה שנאמרת בזמן ה – toast משתנה משפה לשפה, אך בכולן ניתן למצוא איחולים בסיסיים כמו "לחיים" (עברית), "לבריאות" (רוסית, ערבית, הונגרית, יוונית, בולגרית, צ'כית ועוד), "כבוד" (תורכיה), "הצלחה" (רומניה), "ניצחון" (גיאורגיה) ויש את אלה שפשוט מחקים את קול הנקישה ואומרים "קלינג" או "צ'ין-צ'ין" (אנגלית בריטית, באסקית, איטלקית, פורטוגזית).

מקור האיחולים הקולקטיביים הללו בזמן שתייה (בדרך כלל מלווים בהרמת הכוסות) הוא עוד מימי הפאגאנים, בהם היה נהוג לתת מנחות מזון ומשקה לאלים. בתמורה, ציפו הפאגאנים מהאלים שיעשו להם איזו טובת הנאה קטנה וירעיפו עליהם קצת בריאות, חיים, הצלחה, מזל ועוד כהנה וכהנה.

ולסיום, שי לחג: הנה אתר שיעזור לכם לברך בכל השפות. בתנאי, כמובן, שתצליחו לפענח את שמות השפות הרשומות שם (האתר כתוב בגרמנית).

חג אביב שמח!