רותם (צנצנת) שאלה: מה היתרון האבולוציוני של גומות חן? למה זה דבר כל כך מקסים בעיני כל התרבויות האנושיות?

רותם יקרה,

מחקרים מצביעים על  מספר מאפיינים משותפים החביבים על בני אדם, בכל הנוגע למראה חיצוני. ביניהם ניתן לציין פנים עגולות, עיניים גדולות, שפתיים מלאות ו – כן, גם גומות חן. כל הסממנים החיצוניים הללו מופיעים, במקרה או שלא במקרה, אצל תינוקות-אדם. היתרון האבולוציוני של חמידותם של תינוקות הוא ברור: לעודד את ההורים לשמור, לאהוב ולהגן על צאצאם, ובכך להבטיח את המשך קיומו של הגזע. תינוקות רבים נולדים עם גומות חן, ואלה נעלמות בבגרותם, ממש כמו סימני-חמידות שובי לב נוספים (שומן תינוקות, אף קטנטן, עיניים גדולות). ברי המזל (כמוך) סוחבים איתם את היתרון האבולוציוני התינוקי הזה גם בבגרותם.

אגב, מחקרים בשנים האחרונות טוענים כי הבעות פנים הן תכונה העוברת בתורשה. כדי לחזק את טענתם, טענו החוקרים כי להבעות פנים (ובכללה ההבעה הנוצרת כאשר מחייכים עם גומות חן) יש יתרון אבולוציוני מכיוון שהן מהוות כלי תקשורתי המאפשר אינטראקציות בתוך מין מסוים ובין מינים שונים. ניתן לקפוץ מכאן למסקנה שחלק מהיתרון האבלוציוני של גומות חן הוא הדגשה של הבעת פנים מסוימת, מה שמקנה ייתרון לבעל הגומות בכל מה שנוגע לאינטראקציה והישרדות. אבל זו רק (אזהרה! אזהרה!) השערה.

ואם אנחנו כבר בסביבה, יש עוד כמה דברים מעניינים שכדאי לדעת על גומות חן. למשל, שהן נוצרות כתוצאה מעיוות או צורה מיוחדת של אחד משרירי הפנים הנושא שם של גלדיאטור רומי: זיגומאטיקוס מייג'ור (Zygomaticus Major). ברגיל, שריר זה מתחבר לשתי זוויות הפה, משני הצדדים. בצורתו המיוחדת הוא מתחבר לכל אחת משתי זוויות הפה בשני מקומות: מעל ומתחת לזווית. כתוצאה מכך, בזמן החיוך נוצר שקע בעור, הידעו בכינויו "גומת חן". אגב, לרוב בעלי הגומות יש שתיים, אחת מכל צד. גומה אחת בלבד היא נדירה יחסית.

כאמור, גומות חן נחשבות לדבר יפה ומושך. וכמו כל סממן פיזי שנחשב יפה ומושך, יש מנתחים פלסטים שעושים על זה כסף. לא יאומן, אבל תמורת רק 1,500 ש"ח גם לכם תוכל ו גם אתם להיות הבעלים הגאים של גומת חן אחת. תופעות הלוואי כוללות דימום מוגבר והרפס, אבל מה כל זה לעומת חיוך כובש.

נשים, בחרו בקפידה את מיקום הגומה, שכן לפי האתר של אחד הפלסטיקאים:

"גומת חן בסנטר נחשבת לגברית ומוקד לנחישות בגבר. בדיוק מסיבה זו, גומת חן בסנטר של אישה בדרך כלל אינה רצויה."

אל דאגה. אני בטוחה שגם לזה יש ניתוח.

ובפינת האימאל'ה:

[אפרת, את רואה, אני לא נבהלת מקצת קרח. ותודה על המילים החמות!]

מאיה צייצה: תמיד עניין אותי מאיפה הגיע המונח "תפוצת נאט"ו".

מאיה יקרה,

מסתבר שהביטוי התמוה הזה הוא לא רק ישראלי לחלוטין, אלא גם צבאי למהדרין. איש אינו יודע מתי ולמה נכנס הביטוי לעגה הצבאית, אך משערים שזה קרה מתישהו בשני העשורים הראשונים לקיומו של צה"ל.

גם הסיבה לשימוש דווקא בנאט"ו אינה ברורה. השמועה אינה יכולה להצביע על אפיזודה אחת שהולידה את הביטוי (וחבל, כי אנחנו מאוד מחבבים סיפורים פיקנטיים על גבול האגדה האורבנית). בגדול ההשערה היא שפעם, כשצה"ל היה עוד קטן וחכם, עם רשימת תפוצה של בעלי חשבון בהוטמייל, נאט"ו נראה לו כמו ארגון ענקי ומגניב עם מלא מלא חברים לשלוח אליהם מסמכים. יום אחד, כשהוציא איזה קצין מסמך נחמד תחת ידו, הוא היה כל כך מרוצה ממנו שמיד אמר לפקידה הצבאית שלו: "מיידלע, תוציאי לי את זה בתפוצה ממש רחבה. ענקית. כמו בנאט"ו."

וכך נולד הביטוי, שעשרות שנים אחר כך (כמו אותו קצין) השתחרר מצה"ל, עלה על אזרחי ועכשיו הוא משמש אותנו חדשות לבקרים.

שלום לכולם.

[התגעגעתם? גם אני. בואו לא נעשה מזה עניין]

אפרת שאלה: מהיכן הגיעה לעברית המילה ריצ'רץ'?

אפרת היקרה,

אם הקשבת בשיעורי לשון בתיכון, בוודאי זכור לך במעורפל המונח "אונומטופיאה". מונח זה בא לתאר מילים שצלילן מחקה את משמעותן, כמו רשרוש, גרגור, טפטוף וצרצור.

המילה ריצ'רץ' משתייכת למשפחה החביבה והמוזיקלית הזו. יום אחד, דובר עברית אלמוני אחד החליט משום מה, שהקול שעושה רוכסן (כן, זה השם העברי הרשמי) שנסגר ונפתח נשמע כך: ריץ'-רץ', ריץ'-רץ', ריץ'-רץ'. גם הצרפתים, אגב, כינו את האביזר הזה בשם אונומטופיאי דומה להפליא לשלנו: Riri. אונומטופיאה והשפעות אירופאיות עם ניחוח צרפתי – מי צריך יותר? מכאן הדרך להמצאת המילה הייתה קצרה.

למפקפקים: פנו לארון הבגדים הקרוב אליכם, אתרו פריט לבוש בעל רוכסן, פתחו וסגרו אותו והקשיבו לקול. זה נשמע לכם כמו ריצ'רוץ'? גם לי לא. אבל אני כבר מזמן למדתי לא להתווכח עם הצרפתים.

פינת הבונוסים:

מסתבר שכבר כתבתי על הריצ'רץ' בעבר. זה אפילו היה פוסט מעין-היסטורי.

אז מה קרה לכוכבי התוכנית המיתולוגית ריצ'רץ'? זהירות, הכתבה מבוססת על שתי הנחות בסיס סותרות:

1. הגירה זה רע.
2. בחו"ל יותר טוב.

מכירים את התיקים שעשויים רק מרוכסנים? ככה אפשר להכין אותם בבית. (אבל למה שמישהו ירצה לעשות את זה?)

וזאת ההמצאה הכי מגניבה המבוססת על ריצ'רץ'.

חברים וחברות יקרים, הוסיפו גם אתם הצעות למילים אונומטופיאיות טיפשיות נוספות! התגובות לרשותכם.

גד שאל: מה מקור הביטוי: "פעם שלישית גלידה"?

גד יקר,

הרשה לי להפנות אותך לאתר "לא רלוונטי" הנפלא, אשר שלא כמנהגו עסק הפעם בענייני לשון ואטימולוגיה וענה בפירוט על שאלתך.

ובקצרה (לעצלים שלא נכנסים לקישורים) נספר שהתיאוריה הרווחת, לפיה מקור הביטוי הוא בשיבוש של המשפט: third time I'll scream (כלומר, בפעם הבאה שניפגש, אני אצרח). i'll scream נשמע כמו ice cream, והא לכם תיאוריה טיפשית במיוחד.

ולא נכונה, כך גורס חנן כהן. מסתבר שזה בכלל תרגום של ההבטחה הגרמנית להזמנה לבירה בפגישה הבאה. הבירה הפכה לגלידה עם עלייתה ארצה, והא לכם תיאוריה סבירה יותר (אם כי משעממת).

[טעמתם פעם גלידת גויאבה? אמיתית, כמובן. מומלץ בחום]

ועוד המלצה חמה: נכון שאתם מקבלים מיילים עתירי פונטים גדולים אדומים שמכריזים על כך שאם לא תעבירו את המכתב אין לכם לב וגלעד שליט לא יחזור הביתה / הילדה הקירחת תמות מסרטן / והמצלמה עם התמונות שנמצאה בנחל ערוגות לעולם לא תושב לבעליה החוקיים? אל דאגה! כדי להוכיח לעצמכם שאכן יש לכם לב (וכמובן גם למען גלעד שליט וכו'), אבל כדי לא לצאת מפגרים (או מטרידים) בפני רשימת התפוצה שלכם, הקדישו דקה והיכנסו לאתר, בדקו האם המייל שהועבר אליכם הוא אמיתי ואם כן – האם הוא רלוונטי, ורק אז העבירו אותו הלאה.

אחר כך צ'פרו את עצמכם בגלידת גויאבה, כי אתם משתמשים מתקדמים באינטרנט, וכי – כן, כן – יש לכם לב.

אבא של מ. שאילתא תהה בקול (בזמן ריקון מדיח הכלים) למה יש שם לכף קטנה (כפית) אך לא למזלג קטן.

[אמא של מ. שאילתא ניסחה את השאלה ושלחה אותה במייל, כמקובל. פה אין פרוטקציות]

אבא יקר,
מהאקדמיה ללשון העברית מוסרים לנו כי אין שם נפוץ ורווח למזלג קטן. עם זאת, ניתן בהחלט להשתמש בשם "מזלגון", שאמנם אינו מופיע ברוב המילונים, אך יש לו איזכור במילון 'אוצר הלשון העברית' מאת יעקב כנעני, משנת תשכ"ז.

אז זהו, מעתה אמור: אכלתי את עוגת התפוחים המצוינת של אמא שלך עם מזלגון.
[קוראי הבלוג שזכויות פריטי סכו"ם בכלל ומזלגונים בפרט יקרים להם, מוזמנים להציע לאקדמיה ללשון העברית להכריז באופן רשמי על השם ולהוסיפו למילון, ממש כפי שעשו עם הכפית]

התמונה מפה.

הביטוי "דם כחול", הנפוץ בשפות רבות, הופיע לראשונה בספרדית (sangre azul). הקישור בין הצבע הכחול לאצולה החל במאה השמינית לספירה, כאשר כבשו המאורים (Moors) את ספרד. שלטונם נמשך כ – 500 שנים, במהלכם התחילה האוכלוסייה לחוש אי נוחות קלה מהכיבוש המתמשך. האצולה הספרדית, באקט נואש של מרד מנטאלי, וכדי להרגיש בכל זאת קצת מיוחדים, הכריזה על עצמה כבעלת "דם כחול". היה זה רמז דק להבדלי הצבעים בין האצולה הילידית, שהייתה בעלת עור בהיר וענוג, לבין המאורים, שהיו מוסלמים בעלי עור כהה. הורידים הקרובים לעור נראים כחולים יותר מתחת לעור בהיר, ומכאן הקישור לצבע הדם.

הערבה ביולוגית קצרה: לא כל כלי הדם בגוף האדם נראים כחולים, רק הוורידים (כלומר, רק כלי הדם המובילים דם דל בחמצן ועשיר בפחמן דו-חמצני מאיברי הגוף בחזרה אל הלב).  מאיפה למדתי את זה? מהחמודים האלה:

ולנכסי צאן ברזל נוספים. בעוד שאת השכלתי הביולוגית רכשתי מהסדרה האלמותית "היה היה – החיים" (סדרה צרפתית במקור), הרי שאת השכלתי ההיסטורית אספתי במקומות אחרים. על המאורים (או המורים. או ה – moors) שמעתי לראשונה כאן.

[מוקדש ל - נ., שנאלצת לראות איתי את כל הפרקים בלופ בלתי נגמר, כבר שנים]

יובל שאל: רבים מפקקי התנועה שאני נתקל בהם הם חסרי הסבר וקשה להבין מה עומד מאחוריהם. מהן הסיבות הנפוצות לפקקים?

יובל היקר,

מסתבר שפקקי התנועה המסתוריים היוו תעלומה לרבים וטובים במשך שנים. כולנו מכירים את ההרגשה המתסכלת של הזדחלות איטית בפקק שמשתחרר בלי שום סיבה נראית לעין. לא רכב תקוע בצד הכביש, לא משאית איטית, אפילו לא תאונת דכים קלה. כלום!

תשמח לדעת ששמונה פיסיקאים יפנים החליטו לעשות מעשה, ולהקדיש את מיטב שנותיהם (או לפחות מחקר אחד) לחקר התופעה השערורייתית הזו. לצורך כך הם עשו ניסוי, במסגרתו נסעו 22 כלי רכב על מסלול מעגלי סגור. הנהגים הונחו לנסוע במהירות קבועה של 30 קמ"ש. התנועה זרמה בהתחלה ללא הפרעה, וכלי הרכב נעו במהירות קבועה ובמרחק קבוע, פחות או יותר, אחד מהשני. אך ברגע שאחד הנהגים בלם קלות, נוצרה תגובת שרשרת, שגרמה לאחר זמן מה לפקק במסלול. לחצו כאן כדי לראות את הניסוי (זה רק 40 שניות, אל תתעצלו. הקריין מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני, ובמבטא מדליק!).

הפיסיקאים כינו את תגובת השרשרת הגורמת לפקק בשם: shock wave והסבירו כי בתנועה רגילה על כביש מהיר, כל לחיצה (אפילו קלה) על דוושת הבלם של אחד מכלי הרכב, תגרום ל-  shock wave שיגיע לשיאו כמה קילומטרים אחורה. כלומר, כאשר אנחנו מגיעים לפקק תנועה מסתורי, קרוב לוודאי שמישהו, כמה קילומטרים לפנינו בלם בפתאומיות. עד שאנחנו נגיע לזירת הפשע (כלומר, לנקודה בה הוא בלם), הוא כבר מזמן שכח מהבלימה הזאת וקרוב לוודאי שבאותו הזמן ממש הוא שותה את הקפה הראשון של הבוקר.

היפנים המליצו, אגב, לשמור מרחק ולהיות ערניים על הכביש, שכן ככל שהבלימה פתאומית יותר, ה- shock wave יהיה גדול יותר, וכך גם הפקק. [גילוי נאות: לא, לא קיבלתי שום תשלום או כל טובת הנאה אחרת ממשרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים]

ולחלק השני של שאלתו של יובל, הנה גרף מאחד מהאתרים האהובים עליי, המפרט מהן הסיבות הנפוצות לפקקי תנועה. [זהירות: הומור]

see more Funny Graphs

קוראיי היקרים,

שוב התברר כי אתם חביבים, מלאי ידע וחרוצים, כך שלא נותר לי אלא לסכם בפוסט אחד את התשובות לשאלות שהקדמתם ועניתם במקומי:

משקפי פולארויד

חנן כהן שאל: למה כשאני חובש משקפי שמש עם פולארויד, אני רואה ריבועים על שמשות המכונית?

אמיר לא התבלבל ומיד ענה לו על ענייניי קיטוב שלא הבנתי אבל נשמעו הגיוניים (פלוס קישור לויקיפדיה!).

קולאק? גולאג? זה ברוסיה, בכל אופן

יצחק טאוב שאל: מה מקור המילה "קולאק" שניזקקו לה כהשמצה בברה"מ?

רפאל טען שהכוונה היא לגולאג – מחנות העבודה הידועים לשמצה שהוקדשו למתנגדי הסובייטים.

נמרוד, לעומת זאת, טוען "שהמילה הייתה פשוט סלנג לאיכר עשיר ובעל משק, ולא הייתה זוכה לכל עדנה אילולא כל מיני אנשים נתנו שם זה לכל מתנגדי הקולקטיביזציה."

סרטן

עדי שאל/ה: למה נקראת מחלת הסרטן בשם זה?

שוב נחלץ לעזרתנו נמרוד אבישר והסביר לנו כי " ירשנו את השם מהאנגלית, שבתורה ירשה אותו מהיוונית. היפוקראטס (זה ההוא משבועת הרופאים) תיאר גידולים סרטניים שמצא וכינה אותם carcinos שזה יוונית לסרטן (החיה(. הוא כינה אותם כך מפני שכשחתך בהם, הורידים התפשטו לצדדים והזכירו לו את רגלי הסרטן. האנגלית לקחה את זה משם, ואילו לנו רק נותר לאמץ את השם."

כאמור, תודה לכל התורמים את זמנם, מרצם וידיעותיהם הביזאריות לטובת בלוג שאילתא. לולא עזרתכם לא הייתה יכולה מ.שאילתא להתפנות לדברים החשובים באמת. בהצלחה לנבחרת!

מאיר שאל: למה אנחנו צוחקים כשמדגדגים אותנו, למרות שזה לא נעים?

מאיר יקר,

מי אמר שזה לא נעים?

למען האמת, המחקר המדעי בנושא דגדוגים (כן, יש כזה), מחלק את הדגדוג לשני סוגים. הראשון, המכונה קניסמזיס, הוא דגדוג קל ביותר, שבדרך כלל אינו גורם לצחוק וקרוב ביותר בהרגשה למעין גירוד. הסוג השני נקרא גרגלזיס, והוא הדגדוג שמצחיק אותנו בדרך כלל – חזק, חסר רחמים, וממוקד באזורים המועדים לפורענות (בתי השחי, צלעות, כפות רגליים).

כיום הסברה המדעית הרווחת בעניין הקשר בין צחוק לדגדוגים, הוא שהדגדוג, שהוא מגע שנמצא איפשהו על קו התפר בין נעים ללא-נעים, מייצר אצל הגוף תגובה הדומה לתגובה על איום. כאשר הגוף מרגיש מאוים, מסבירים לנו החוקרים, אחד מהאינסטינקטים שלו הוא להגיב בצחוק (כמו אבותינו הקופים, למי שבעניין דרווין).

ובכל זאת, פסיכולוג בשם קלרנס לובה (Leuba) תהה לפני יותר משבעים שנה, האם הקשר בין דגדוג לצחוק הוא תורשתי או סביבתי: האם אנחנו צוחקים באמת בגלל אינסטינקט אבולוציוני קדום, או שמא למדנו את זה מהתבוננות בהורינו, המדגדגים אותנו וצוחקים?

כמו כל פסיכולוג טוב (ע"ע פרויד), הוא החליט לעשות ניסויים בילדיו. משנולד ילדו הראשון, ב- 1933, הוא נתן לאשתו הוראה שלא לדגדג את הילד ולצחוק. לצורך כך, היו הוא ואשתו חובשים מסיכות על פניהם בזמן שהיו מדגדגים את הילד האומלל, על מנת לכסות על הבעות פנים בלתי-רצוניות בזמן הדגדוג. אך אבוי, האישה הייתה כנראה נורמלית קצת יותר מהבעל, ויום אחד היא פעלה בלי לחשוב: כשהוציאה את ילדה מהמקלחת היא דגדגה אותו בחדווה וקראה קריאות עליזות. המעידה הזאת כמעט והרסה את כל הניסוי, אך קלרנס החליט להמשיך בו בכל זאת, ולראות מה יקרה. בגיל שבעה חודשים התינוק הקטן צחק כשדגדגו אותו כאילו מעולם לא היו לו הורים פסיכיים.

אבל בזה לא נגמר העניין. כדי להיות ממש בטוח שתוצאות הניסוי לא היו מוטות לרעה כתוצאה מהמעידה החד פעמית של אשתו, הוא עשה ניסוי נוסף. בתו השנייה קיבלה גם היא דגדוגים שקטים מאחורי מסיכות, הפעם ללא צחוק ספונטני (האישה למדה את הלקח). והנה, גם היא, בגיל שבעה חודשים, הגיבה בדיוק כמו אחיה הגדול וצחקה בחדווה בכל דגדוג. לפרופסור המטורף לא נותר אלא לקבוע שמקורו של הצחוק הוא אכן פיסיולוגי והוא אינו מושפע מהסביבה.

ובפינת הידעת ש:

• "מר דגדוג" (Mr. Tickle) הוא הספר הראשון שיצא בסדרת "מר איש" (Mr. Man)
• הספר מתחיל בזה שמר דגדוג מכין לעצמו ארוחת בוקר בעודו שוכב במיטה (כי הידיים שלו כל כך ארוכות!)
• הספר מסתיים באיום חצי סמוי: יש להיזהר, כי אין לדעת איפה אורב מר דגדוג, ומתי הוא יתקוף בדגדוגים.

ואתם, ילדים, היזהרו מעצי הבאובב כמו גם מדגדוגים פתאומיים.  

Black Cat שאל: מה הסיבה למספור המוזר של הנקודות במשחק הטניס? ואם כבר אנחנו בסביבה: מדוע מכנים את האפס בטניס – love?

חתול שחור יקר, יפה שעל אף צבעך הכהה בחרת להתעניין דווקא בספורט הלבן.

מקורו של הטניס הוא במנזרים בצרפת העתיקה, בערך במאה ה- 13. מקורו של השם "טניס" הוא במילה הצרפתית "קבלו".

כידוע, הניקוד הניתן לנקודות במשחקון טניס הוא: 0, 15, 30, 40, משחק (כלומר, 60. אבל כאן פשוט מכריזים על הזכייה). ההשערה הרווחת לסיבה לכך היא שבימי הביניים בצרפת (כמו גם באירופה כולה) המספר 60 נחשב למספר עגול (כמו שנחשב 100 בימינו). כך, למשל, יש 60 דקות בשעה, ו- 60 שניות בדקה. אם נסתכל על שעון רגיל, נוכל לראות כי הוא עיגול מושלם, המחולק ל – 4 חלקים דמיוניים. מכיוון שבמשחקון טניס יש לזכות ב- 4 נקודות לפחות, חילקו את המספר 60, ממש כמו בשעון, לארבעה חלקים שווים.

רגע, רגע, אבל חלוקה לארבע פירושה: 15, 30, 45 ו – 60, לא? מאיפה צץ לנו 40? הסברה היא שהנקודה המכונה 45 הפכה ל- 40 פשוט מטעמי נוחות: לשופטים, שהכריזו על הנקודות, היה נוח יותר לקצר ולומר "ארבעים" במקום "ארבעים וחמש".

במאה ה- 16, אגב, הפך המשחק לכל כך פופולארי, שהמוני העם (רחמנא ליצלן!) שיחקו אותו ברחובות והימרו עליו בכסף. יש המייחסים את הניקוד יוצא הדופן בטניס דווקא להימורים אלה, בהם הוטלו מטבעות בני 15, 30, 40 ו – 60 סו (מטבע צרפתי עתיק).

ומה עניין האהבה (love) לספרה 0? ההשערה הרווחת ביותר מגיעה גם היא מתחום הפונטיקה וגורסת כי המילה המקורית הייתה בכלל l'oeuf, ביצה בצרפתית. האפס כונה ביצה, על שום צורתם העגולה של השניים, וכנהוג במילים צרפתיות שאיש אינו יודע איך לבטא אותן, ה- l'oeuf הפך ל- love.

[תודה ל - X  על הקישור.]

למיטיבי לכת, הנה הסבר מתחום הסטטיסטיקה וההסתברות על ההיגיון שבשיטת הניקוד בטניס. מי שמבין, שיסביר לנו בבקשה.

ואם כבר לבשנו לבן חגיגי -

חג השבועות ממשמש ובא, לצערן של הפרות, הכבשים והעיזים במשקים המתועשים. השתדלו השנה לצרוך פחות מוצרי חלב ולהתמקד יותר באספקטים הלא-פוגעניים של החג (לדוגמא, מתן תורה), או לחילופין, באספקטים המרעננים שלו (למשל, חג המים). בשל מצוקת המים, אנא השתמש במים אפורים, מותפלים, או בטפטפות.

חג (נטול גבינה וביצים) שמח!

ליאת שאלה: מה מקור מנהג שריפת הבובות במדורת ל"ג בעומר?

ליאת יקרה, ל"ג בעומר הוא חג בעייתי באופן כללי. יש לו מיליון שמות, עשרות סיפורים ונימוקים לקיומו ורוב מנהגיו עדיין מחפשים לעצמם תירוץ לקיומם. עם זאת, תשמחי לדעת כי דווקא למנהג שריפת הבובות במדורה ניתן למצוא הסברים.

[זהירות: ההסברים הבאים יעידו על כך שקיימות אומות, תרבויות ומסורות אחרות בעולם, ושהישראלים לא המציאו את העולם.]

ולענייננו: עמים רבים מבעירים מדורות, וחלק גדול מהם גם נוהג לעשות זו בערך בתקופה המקבילה בשנה לל"ג בעומר, דהיינו, באביב בואכה הקיץ. וראו זה פלא, גם במדורות אלה נוהגים להבעיר בטקס רב בובה מסמורטטת וסמלית כלשהי. חוקרים משערים כי מקור המנהג הוא בפולחנים פגאנים, אז היה נפוץ ביותר הטקס החביב של העלאת אדם (בדרך כלל בתולה) על המוקד, כקורבן לאלים. בימי הביניים הפגאנים כמעט נעלמו מהעולם, אך הפעם היו אלה הנוצרים שלקחו את הלפיד לידיהם והעלו למוקד כל מי שנחשדה כמכשפה. דרישות התפקיד: אדם ממין נקבה, שיער פרוע, רווקה, עדיפות למגדלות חתולים.

אך בעוד ששריפת המכשפות על המוקד נעשתה באופן פחות או יותר ספונטני (כלומר, בהתאם ללוחות הזמנים של לוכדי המכשפות), לחגי האש (המקבילה הל"ג בעומרית של עמי התפוצות) היו מועדים קבועים. כאמור, רבים מהם נחגגו לקראת עונת הקיץ, על מנת לברך את השמש העתידה להגיע, את היבולים העתידים לצמוח ולהגן על האדם מפגעי החיות והטבע.

תתפלאו לשמוע, אך חגי אש רבים קשורים, ממש כמו אצלנו, גם לענייני חתונות. בבלגיה, למשל, הדליק את המדורה האדם האחרון שהתחתן בכפר ואילו בצרפת שלחו רווקות להקיף את המדורה כמה פעמים, כסגולה לזיווג טוב.

אבל חזרה לבובת הסמרטוטים הנשרפת . ילדי ישראל אימצו לעצמם מנהג עתיק יומין זה, אך החליטו לתת לו נופך שוויוני משהו. כלומר, לא עוד התמקדות בנשים כמושא שנאה ופחד, אלא מתן הזדמנות שווה גם לגברים להוכיח את עצמם. ואכן, מאז קום המדינה כיכבו בראשי המדורות בובות של היטלר, אייכמן (ככה בסביבות המשפט. עד ששרפו אותו באמת), נאצר, סדאם חוסיין, יאסר עראפת ועוד היד נטויה, הכל על פי האופנה ורוח הזמן. ואיך הבדילו בין דמות אחת לאחרת, אתם שואלים? אה, פשוט שמו עליה פתק המציין את שמה.

ואתם, אלו דמויות שנואות שרפתם בילדותכם? ספרו לנו בתגובות.

[חג שמח ומז"ט לחברת הכבוד!]

הפעם, פוסט קצר המאגד בתוכו שאלות שנשאלו בבלוג שאילתא ונענו על ידי קוראים אחרים. תודה לכל השואלים והעונים.

שאלת קיטבג

אביבה שאלה: מה מקור הביטוי "שאלת קיטבג"?.

תחקירן המערכת אלדד קפץ מיד והסביר: שאלת קיטבג היא שאלה שלא אמורה להישאל ותשובתה מסבכת את השואל. הנה קישור להסבר.

_____________________________________________

עניין שמיטה להר סיני

לאה שאלה: מה מקור הביטוי: "מה עניין שמיטה להר סיני?"

יאיר הקורא ענה לה והסביר כי הביטוי מקורו  בפרשת “בהר”, ויקרא כ"ה, שם מופיע עניין השמיטה. הביטוי בא להצביע על משהו שמוזכר במקום לא-לו. כמו השמיטה, שצוינה דווקא בפרשה שעניינה הר סיני. תיקון [תודה ליחזקאל]: הוזכר שמצוות השמיטה נאמרה בהר סיני, למרות שכל המצוות נאמרו שם (וכן שאם מצווה זו במיוחד נאמרה שם, למה הפרשה נכתבה כ”כ באיחור, רק בסוף חומש ויקרא, הפותח בפרשות שנאמרו באוהל מועד, ולא בחומש שמות, אחרי תיאור מעמד הר סיני).

ועוד תוספת [תודה לאפרת]: כמעט על כל המצוות נאמר סתם "וידבר ה' אל משה לאמור", ועל השמיטה כתוב, באופן חריג, "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור". רש"י מאמין שאין שינויי נוסח סתם ומנסה להסביר למה דווקא בציווי על שמיטה נוספו המילים האלו. נראה לי שהשאלה נותרה חזקה יותר מהתשובה ולכן משתמשים בשאלה על שמיטה והר סיני כדי להצביע על קושי בחיבורם של שני נושאים שונים.

_____________________________________________

יישר כוח!

אמא של שאילתא שאלה: מה מקור הביטוי (הפופולארי בעיקר בקרב מורות) "יישר כוח"?

שוב קפץ לעזרתנו הקורא יאיר וסיפר לנו כי הביטוי לקוח מפרשת "כי תשא". בפרשה מופיע פסוק המורה למשה להכין “לוחות ברית” חדשות במקום אלו ששבר (בעקבות עגל הזהב). חז”ל דורשים על הפסוק “פסול לך לוחות.. אשר שיברת – ישר כחך אשר שברת (כלומר למרות ששברת, עשית את המעשה הנכון). ומוסיף יאיר:
מה לא עושים בשביל אמא!

__________________________________________

תמונת הילד המפורסם בגטו

מיכאל שאל: מה הסיפור שמאחורי התמונה המפורסמת של הילד בשואה שמרים ידיים בכניעה?

אופיר מצא לנו מיד את הקישור הבא, בו מופיע הסבר מפורט ביותר בכל הנוגע לגלגולי התמונה ולאנשים השונים המזהים את עצמם כילד שבתמונה.

_____________________________________________
בית השחי

אביבה. שאלה: למה קוראים לבית השחי כך?

הפעם תשובה מאת מ. שאילתא: צמד המילים "בית השחי" מופיע לראשונה בתלמוד, במסכת מקוואות, בקטע המתאר מקומות המהווים חוצצים (או שאינם מהווים חוצצים) בעת הטבילה. מקור המילה שחי הוא במילה הארמית-סורית "שחיא", אשר משמעותה המדויקת אינה ידועה. ולמה בית? בעברית, הוספת המילה "בית" למקום בגוף האדם מתאר בדרך כלל מקום שמכיל בתוכו איבר או פעולה. בית השחי מכיל בתוכו בעיקר שערות, ואינו עושה כל פעולה מיוחדת, כך שנותר רק לשער שמעמד הבית שניתן לו, ניתן לו משום מיקומו המיוחד, היוצר שקערורית בין הזרוע לכתף.

________________________________

עד כאן להיום, מ. שאילתא מדווחת מירושלים הפקוקה באפיפיורות.

רובי שאל: איך עושים עיפרון? חיפשתי אחר סימנים של חיתוך והדבקה בעיפרון, אבל לא מצאתי.

רובי היקר, גם אני לא מצאתי שום סימן וזכר לכך שחתכו אי פעם את העיפרון כדי להכניס את הגרפיט. מחקר קצר על תהליך הייצור של העיפרון שיכנע אותי אחרת ושלח אותי לחפש טוב יותר. ואכן מצאתי. אם תסתכל טוב-טוב, ממש מקרוב, תוכל לראות שני חתכים זעירים בחלק התחתון של העיפרון (במקום בו נהוג לשים מחק).

התשובה של רועי הייתה נכונה. העפרונות למעשה חתוכים לשני חלקים שווים שחוברו יחדיו לאחר הכנסת מוט הגרפיט. התמונות הבאות (ליחצו עליהן להגדלה) אולי יעזרו להבין את העניין טוב יותר (באדיבות האתר של חברת faber-castell. ושוב תודה לרועי על הקישור).

בראשית היה לוח עץ חלק ושטוח (טוב, בראשית היה עץ, אבל נניח לזה לעת עתה). אחר כך באה מכונה וחרצה בו חריצים:

אחר כך הונחו מוטות הגרפיט, כל אחד בחריצו הוא, הם כוסו בלוח עץ (עם חריצים!) נוסף, והגיעו למשהו שנראה ככה:

כך נוצר לנו סנדביץ' עפרונות. מחממים אותו קצת, ואז חותכים לעפרונות-עפרונות:

נחמד, נכון? ולחובבי הקולנוע התעמולתי, הנה סרטון הסברה מקיף (מטעם חברת שטדלר) על דרכי הייצור של עפרונות. כולל הסבר על איך עושים עפרונות קשים ורכים וגם קטע בונוס בסוף – איך היו מייצרים עפרונות בימים עברו (רמז: אחד-אחד). למרות הפרסומת הממש לא סמויה וההתעקשות לומר "שטדלר" במבטא גרמני כל 20 שניות, שווה צפיה.

[וגם שרון כתבה על עיפרון]

ליניב שיעמם בשירותים ובזמן קריאה מרתקת באריזה של מטהר האוויר הוא נתקל באזהרה הבאה: solvent abuse can kill instantly. אימא'לה! חשב יניב, ומיד הפנה שאלה למערכת.

אלדד, תחקירננו הטוב, ענה:

Solvent Abuse הוא למעשה שימוש בסולבנטים (חומרים ממיסים שיש בתערובת) למטרות נרקוטיות, כלומר שימוש בחומר כסם.
הסולבנטים שבמיכל מטהר האוויר אחראים לכך שהחומר שבמיכל (זה שעושה את הריח הנעים) יישאר במצב נוזלי ולא יתייבש ויתקשה למצב מוצק. כאשר נלחץ על הכפתור שעל המיכל החומר ישתחרר החוצה בצורת רסס של אלפי טיפות קטנות שמתאדות בקלות ומריחות כמו פריחת היביסקוס באביב ומטשטשות את הריח של הביב.

סולבנטים ניתן גם למצוא, למשל, בדבק מגע. הסולבנט שבדבק מונע ממנו להתקשות בתוך השפופרת לפני השימוש. מה קורה כשאנחנו מחכים שהדבק יתיבש? אנחנו למעשה מחכים שהסולבנט יתאדה ומולקולות הדבק יוכלו להיקשר אחת לשניה ואל החומר שאנחנו רוצים להדביק. שימו לב ילדים: גם הסולבנט שבדבק מסוכן וזו הסיבה שעל שפופרות דבק מגע כתוב שצריך לעבוד עם הדבק בחדר מאוורר היטב.

סולבנטים הנכנסים לתוך מערכת הנשימה נספגים בדם ומשפיעים על מערכת העצבים. לרוב ההשפעה הראשונית דומה מאוד להשפעה של אלכוהול, כלומר: טשטוש, הרגשת חמימות, סחרחורת קלה וערפול חושים [מ.שאילתא: נשמע מקסים, נכון?], אלא שהסולבנטים בדרך כלל אינם מתאימים לצריכה אנושית ויכולים די בקלות לגרום לנזקים. בטווח המיידי, חשיפה לכמות גדולה עשויה לגרום להרעלה, חנק או פגיעה מפעילות אחרת כגון נפילה או ערפול חושים שבו השואף עושה שטויות שנגמרות רע מאוד עבורו או עבור אנשים שסביבו. נזקים בטווח הארוך הם הרס הכבד, פגיעה בראיה, במערכת העצבים ובמוח.

[מ.שאילתא: תודה אלדד! הפחדת אותי למוות. אם היה לי מטהר אוויר בשירותים, מיד הייתי מפסיקה להשתמש בו. אבל אין לי כי זה לא אקולוגי-פרנדלי. ואתם ילדים - הישארו בבית הספר והתרחקו משפופרות הדבק בשיעורי הנגרות!]

[ועוד מ-מ.שאילתא - נקודת המבט של מטהר האוויר. ליחצו להגדלה:]

התמונה לקוחה מפה.

[זהו פוסט מתוזמן, כלומר בזמן שהוא מתפרסם אני בכלל לא פה. אתם מוזמנים להגיב, כמובן, אבל אני אראה את תגובותיכם השנונות והמגניבות רק אחרי יום שני. עד אז, סופשבוע נעים!]

 חברת הכבוד שאלה: למה סרטי בורקס נקראים כך?

חברת כבוד יקרה (ואהובה!), החיבור בין המאכל הבלקני במקור לבין סרטים מאיכות מאוד מסוימת, נעשה לראשונה על ידי הבמאי בעז דווידזון, מי שאחראי לנכסי צאן ברזל קולנועיים כמו: צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר, אלכס חולה אהבה ואסקימו לימון. בראיון עיתונאי הסביר דווידזון כי חשב על מערבוני הספגטי האיטלקיים בתור השראה לשם, ובחר במאכל שהיה נראה לו עממי וישראלי – בורקס.

תיאוריה נוספת לגבי מקור השם גורסת כי בעז דווידזון החליט שהבורקס מייצג ישראליות/מזרחיות, בגלל כיכובו בסרטים כמו "השוטר אזולאי" (למי שזוכר, אזולאי מביא למפקדו בורקסים מאשתו). אגב, לאחר שנים בהן קטלו המבקרים את סרטי הבורקס כסרטים נחותים ועממיים (כיאה לבורקס, מאכל עממי ולא מזין במיוחד), יצא בעז דווידזון בהצהרה כי כוונתו המקורית בביטוי הייתה להשוות את הסרטים למאכל חם, נעים וטעים. גם זה לא הצליח לשפר את מעמד הסרטים (לעומת מעמד הבורקס, שלא נפגע כלל כל השנים).

אגב, בישראל יש איסור על אפיית מאכלי בצק חלביים, מחשש לערבוב אקראי בין בשר לחלב ולהטעיית הציבור. כדי להתגבר על איסור זה, נקבעו צורות קבועות למילויים השונים של הבורקס, כאשר המשולשים ממולאים במילוי חלבי, ואילו הבורקסים המרובעים הם במילוי שהוא בחזקת פרווה.

ובונוס למתעניינים: חוץ ממערבוני ספגטי וסרטי בורקס, היו עוד כמה חיבורים קולינריים-קולנועיים. למשל, מערבוני צ'וריסו (סרטים ספרדיים), מערבוני בוריטו (מקסיקניים), מערבוני סשימי ומערבוני אטריות (יפניים).

הקורא אבי שאל: מה מעמד הכשרות של הפרשות גוף? 

אכן, סוגיה הלכתית סבוכה. בעיקרון, מחלקים בספרות ההלכה את הפרשות הגוף לשתי קבוצות:

1. הפרשות מאוסות, שמקורן בחומרי פסולת של הגוף.

2. הפרשות הניתנות למאכל.

בנוגע לשתי הקבוצות האלה עלתה השאלה: אם האדם נחשב לבעל חיים שאינו כשר למאכל, האם גם מה שיוצא ממנו (כלומר, הפרשותיו) אינו כשר?לגבי הסוג השני של ההפרשות ניתן לומר בגדול שרוב הפוסקים התירו אותו למאכל, בעיקר לצרכים רפואיים. בין הפסיקות ניתן לראות דברים הזויים כמו איסור בישול של חלב אם (חלב אם!) יחד עם בשר (לא מפאת הכשרות, אלא מפאת מראית העין, שלא ייראה כאילו מבשלים חלב רגיל עם בשר). לעומת זאת, אם לא רואים את חלב האם או את הבשר, הם יכולים להתבשל יחד ואף להיאכל (כמו למשל בתרופות בהן לא ניתן לזהות את המרכיבים, ולכן הוא מותר, משום שמראית עין אינה שייכת במקרה של הכנת תרופות). אגב, אלו תרופות עשו מחלב אם? משחה נגד דלקת עיניים, טיפול בכאבי אוזניים, תרופה נגד כאבי ראש, וגירוש רוחות רעות. רגע, ומה עם ההפרשות שאינן למאכל? מסתבר שגם לאלה היה שימוש לא-קונבנציונאלי. שתן אדם, למשל, שימש כחומר ניקוי, כתרופה (פנימית וחיצונית) ואף בתעשיית הבשמים (!). בזמני מגיפות המליצו רבנים שונים לחולים לשתות שתן או לאכול צואה מיובשת (יחד עם בשמים, כדי לטשטש את הריח. באמת. בי נשבעתי).

הבעיה העיקרית עם הפרשות אלה, מעבר לבעיית (אי) הכשרות של האדם, היא בעיית "שיקוץ הנפש". הפרשות הנחשבות מאוסות יכולות לשקץ את הנפש ולהרעילה, ומשום כך הן אסורות. אבל… כאשר הן ניתנות ללא ידיעת החולה, ו/או לצורך רפואי, הן מותרות.

אז מה התשובה, בעצם? האם הפרשות גוף הן כשרות או לא? אני מניחה שהתשובה תלויה בכמה דברים:

1. על איזו הפרשת גוף מדובר (כלומר, האם היא שיקוץ או לא).
2. האם השימוש בה הוא רפואי.
3. את מי שואלים.

או במילים אחרות, אבי היקר, אם אתה רוצה לאכול הפרשת גוף וגם להמשיך ולשמור את מצוות היהדות, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לספר לעצמך שההפרשה מיועדת לצורך רפואי, שהיא אינה שיקוץ ולא תרעיל את נפשך. ואם כל זה לא עוזר, נסה לאכול אותה מעורבבת עם בושם. יש רבנים שיתירו את זה.  

ובעניין הקלוריות, בלדד השוחי כבר ענה על זה.

למתעניינים בסוגיות נוספות כגון: האם ניתן לאכול חלקים מן המת; עורלה: כשר או לא, אני מפנה אתכם למאמר המלא.

מייטי שאלה: מה מקור הביטוי "הסקרנות הרגה את החתול?"

מקור הביטוי הלא-חינוכי הזה, המגביל את דמיונם וממשטר את סקרנותם של ילדים רבים כבר מאות שנים, הוא בסוף המאה ה- 16, במחזה Every Man in his Humour של המחזאי האנגלי בן ג'ונסון. המחזה, שהועלה בשנת 1698, הזכיר דווקא דאגה, ולא סקרנות, כסיבת המוות של חתולים. רק בתחילת המאה ה- 20, בסיפור קצר של או הנרי משנת 1909 Schools and Schools, קיבל הביטוי את הגירסא המוכרת לנו היום. וכך כתב הנרי: Curiosity can do more things than kill a cat.

שבע שנים לאחר מכן, ב- 1916, קיבל הביטוי תפוצה רחבה כאשר לראשונה נעשה בו שימוש ככותרת לידיעה בוושינגטון פוסט "הסקרנות הרגה את החתול" (ונחסוך מכם את הסיפור המלא על שחורי החתול, מכיוון שמדיניות המערכת היא לא לספר סיפורים עצובים על חתולים מתים.).

מאז ועד היום הפך הביטוי לנפוץ ופופולארי, שימש כשמה של להקה בריטית, ככותרת לסרט סיני, ובשנת 1937 היה לשיר הנושא מתוך סרט מצויר קצר בשם Peeping Penguins, שעוסק דווקא בפינגוונים [דקה 2:30, אמא-פינגווין שרה את השיר לילדים הסוררים. מומלץ לראות - חמוד להפליא!].

רגע, אבל למה בכלל חתולים? למה לא "הסקרנות הרגה את התנין" או "הסקרנות הרגה את הנמלה"? הסיבה היא, כמובן, המוניטין שיצאו לחתולים, כאילו יש להם תשע נשמות ונורא קשה להרוג אותם. אז יש לי חדשות בשבילכם. חתולים הם חיה פגיעה יותר ממה שחושבים, והסכנות האורבות לה במרחב העירוני האכזר הן רבות: גלגלי מכונית, רעב, הרעלות, פסיכופטיים שחושבים שהם כת השטן או מתיחות באינטרנט, ובימים חמים כמו היום, גם סכנת התייבשות מרחפת מעל לראשם.

אנא, שימו קערה עם מים (סתם משהו פושטי. קופסת קוטג' ריקה) לחתול הרחוב הקרוב לביתכם. העולם, היקום, הקארמה (ובעיקר החתול) יודו לכם.

ארז שאל: איך זבוב נעמד על התקרה? האם הוא [1] עוצר במקום ומתהפך או שהוא [2] עושה חצי מעגל ומתהפך ?  כיאה לשואל משקיען, הוא אף צירף איורים להדגמה:

ארז יקר, שאלה זו, מסתבר, לא הטרידה רק אותך. רבים תהו כיצד בדיוק מתהפך הזבוב, ובעיקר – באיזה שלב. האם סמוך מאוד לתקרה, או שמא הוא מתחיל בהכנות לנחיתה ההפוכה כבר מאמצע הדרך?

עד 1958 התיאוריה הנפוצה הייתה קרובה מאוד לאיור מס' [2] שלך. כלומר, הזבוב עושה מין חצי סיבוב (הם טענו שהסיבוב הוא יותר לצד, בדומה למטוס המתכונן לנחיתה), ואז, בהדרגתיות, מגיע למצב הפוך לגמרי, ונדבק לתקרה. ב- 1958 פרסם כתב העת Natural History  תמונות תקריב של זבוב הנעמד על התקרה שמוטטו את התיאוריה הזו. בתמונות ניתן היה לראות שהזבוב מבצע מעין סלטה כשהוא קרוב מאוד לתקרה. ואם נדייק יותר: כאשר הזבוב סמוך לתקרה, הוא מרים את שתי רגליו הקדמיות מעל לראשו. כידוע, החלק התחתון של רגלי הזבוב מצויד בחומר דביק, מה שמאפשר לו לעמוד בנינוחות על התקרה. כאשר הזבוב שולח את רגליו מעלה, הן נדבקות לתקרה, וגורמות לגופו לבצע מין סלטה של 180 מעלות. דמיינו אקרובטים על טרפז:

לסיכום: פעם חשבו שהזבוב עושה משהו בסגנון איור מס' [2], והיום הדעה הרווחת שהוא מחבב דווקא את השיטה הקרובה יותר לאיור מס' [1]. כך או כך, אל תנסו את זה בבית.  

[תוספת: מסתבר שרפאל כבר אמר את זה קודם]

חנן כהן שאל: למה אין מדבקת "איך אני נוהג" על ניידות משטרה?

חנן היקר, יפה שאלת. אכן, ההיגיון אומר כי נאה דורש – נאה מקיים. אך בעניין זה, הדרישה למעקב אחרי נהגים לא באה ממשטרת ישראל, אלא מכנסת ישראל דווקא. עוד בכנסת ה- 16 יזם עמרם מצנע [1], אז חבר כנסת מטעם העבודה, הצעת חוק שהפכה למה שמכונה "נוהל 6". נוהל 6 חייב כל חברה פרטית המפעילה ציי כלי רכב (כלומר, כל חברה היי-טקית שנותנת רכבי ליסניג לעובדיה ברי-המזל) להצמיד מדבקה על כל אחד מכלי הרכב שלה, עם מספר טלפון לדיווחים על תרבות הנהיגה של העובד.

[שימו לב – הרוב המוחלט של מדבקות "איך אני נוהג" מוצמדות לרכבי חברה. השאר הם סתם פראיירים כמו עמרם מצנע. ראו בהמשך]

בכנסת ה- 17 הוגשה שוב הצעת חוק בעניין (הפעם ע"י גלעד ארדן מהליכוד), בטענה שהמדינה אינה אוכפת את נוהל 6, ויש להפכו לחוק. כל זה טוב ויפה, אבל מה עם השוטרים, כאמור? ובכן, ציי הרכב של משרדי ומוסדות הממשלה השונים (ובכללם משטרת ישראל) אינם מוזכרים בהצעת החוק של עמרם מצנע, וגם לא בהצעה המחודשת של גלעד ארדן. עם זאת, בדיון על הצעת החוק, מציין מצנע כי:

"דרך אגב, חברי הכנסת אולי לא יודעים, אבל גם רכב הכנסת, המופעל על-ידי הכנסת, גם כלי רכב ממשלתיים וגם כלי הרכב של השרים – ואני מזמין את שר התחבורה לשים גם על המכונית שלו מספר כזה כדי לשמש דוגמה אישית – - – "

על כך מגיב שר התחבורה דאז, מאיר שטרית:

"רק אין להם תקציב להדפיס את המדבקות. "

מצנע ממשיך ואומר:

"כן. אבל הדבר הזה הוא חובה גם לגבי הרכב שמסופק לחברי הכנסת ולכולם – לנסוע עם מדבקה מאחור, שבה כתוב דווח איך אני נוהג; גם לטוב וגם לרע. זה משפר את המצב בצורה משמעותית. שמתי אצלי דבר כזה, וזה בהחלט יוצר לך מין תחושה כזאת שאתה צריך לנהוג כמו בן-אדם. "

[מתוך פרוטוקול ישיבת הכנסת 20/7/2005]

בקיצור, כן, עברה איזו מחשבה בראשו של המחוקק שאולי כדאי שגם נהיגתו שלו תהיה בפיקוח, ולא רק של עובדי הייטק בורגנים עם דלקן חינם. אבל המחשבה הזו עברה מהר מן העולם, ממש כשם שהגיעה, והשוטרים שאתם רואים חותכים נתיבים, נוסעים cמהירות מופרזת, מפעילים את הצ'קלאקה שלא לצורך, נוסעים על השוליים כדי לעקוף ועד כל מיני פניני נהיגה, השוטרים האלה יכולים להמשיך ולהישאר באנונימיות מבורכת.

או שלא? שימו לב מה היה לעידו קינן (מהבלוג המצחיק חדר 404) לומר על נוהל 6.

והנה מישהו שכן מפקחים עליו:

[1] מצנע, כך מסתבר, אמנם יזם את הנוהל, אבל לא הגה אותו. היוזם וההוגה המקורי של הרעיון הוא דורון רגב, מנכ"ל חברת תנוענט. וכך הוא מספר (מיוחד לקוראי בלוג שאילתא!):

"בשנת 2001 שבתי עם משפחתי לארץ [...] לאחר 17 שנים בארה"ב וכשהתחלתי להסתובב בכבישים החלטתי שאני רוצה לשנות את צורת הנהיגה של נהגים רבים עד כמה שניתן וכך נולד הרעיון של ביצוע שיטת "איך הנהיגה שלי?". נתקלתי בקשיים רבים שלא אפרטם כאן וכפי שאת מתארת לעצמך לא הייתה תמיכה ממסדית או ציבורית ועברו שנים עד שהנושא השתרש והפך לשיטה מקובלת ומוערכת.
משטרת ישראל והשב"ס וגופים ממשלתיים אחרים פוחדים ליישם את נוהל 6 מחשש שיש להם שונאים רבים בציבור ולכן יקבלו דיווחים שיקריים. בדקנו את הנושא והחשש התבדה.

יותר מכל חורה לי שחברי הכנסת החליטו שלא ליישם את הנוהל ושוב הראו שאי אפשר לסמוך עליהם במתן דוגמה אישית. אבל זה רק זמני! אני גאה מאד במה שהצלחנו לעשות עד כה ויש לנו היום את תמיכת כל העמותות שעוסקות בנושא מניעת תאונות דרכים.

מצנע [...] פשוט שמע על השיטה והתלהב."

הקורא מ.הורהר שאל: מה קורה לבלוני ההליום שעפים לאוויר?

מ.הורהר יקר,

התשובה הקצרה היא: מתפוצצים.

התשובה הבינונית היא: הם שואפים לאיזון.

התשובה הארוכה היא: לחץ האוויר (או הלחץ האטמוספירי) הוא הלחץ (הכוח) שמפעיל האוויר. בעצם, זהו משקל האוויר שנמשך למטה (כמו כולנו) על ידי כוח המשיכה. במקומות נמוכים משקל האוויר גדול יותר (כי כמות האוויר היא יותר גדולה), ולחץ האוויר יהיה גדול יותר. במקומות גבוהים לחץ האוויר יהיה נמוך יותר.

עד כאן לגבי לחץ האוויר מחוץ לבלון. בתוך הבלון יש גם כן לחץ – הלחץ הקבוע של גז ההליום, שהוא גבוה יותר מהלחץ בחוץ. ככל שהבלון עולה מעלה, לחץ האוויר (בחוץ) יורד (כמו שלמדתם, תלמידים, בפיסקה הראשונה), וההפרשים בין הלחץ שבתוך הבלון לבין הלחץ שבחוץ הולכים וגדלים.

בטבע יש שאיפה לאיזון, כך שיש אי נוחות מסוימת בכל מה שנוגע להבדלים הולכים וגדלים. כדי לגשר על ההבדלים האלה, הגז שבתוך הבלון שואף להתאחד עם האוויר שמחוץ לבלון. תמיד. בניסיונו לפרוץ החוצה הוא לוחץ על דפנות הבלון (לכן הבלון נפוח!). החומר שממנו עשוי הבלון מחזיק מעמד יפה כאשר הוא קשור לחוט שנמצא ביד של ילדה. כאשר היא תשחרר את החוט והבלון יעלה, הפרש הלחצים יגדל מהר מאוד, דפנות הבלון לא יעמדו בלחץ והוא, כאמור, יתפוצץ.

זה מה שקרה, למשל, לבלון של אלון. זוכרים, ילדים, באיזה צבע הוא היה?

והנה ניתוח אלטרנטיבי (ומרחיק לכת) של סיפור הילדים הקלאסי של מרים רות, "מעשה בחמישה בלונים".